סיפור על זמן אבוד ואהבות נשכחות...
מתוך יומנו של נהג מונית...הניקור והשמחה לאיד שאני נתקל בהם בכל רגע, גורמים לי לגעגועים עזים לימי ילדותי האבודים...ילדות בה עיניי הצעירות ראו רק את הטוב שבבני האדם, ימים בהם ליכולת הנתינה לא היה גבול והשמחה לאיד הייתה הרבה מעבר לחושך...מקום משכנם של הרעים.
הפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה לפני כחודש. היא עברה ליד תחנת המוניות בקניון חיפה בצעדים מהירים ומשהו במראה החיצוני שלה משך את תשומת לבי. היא הייתה בשנות העשרים המוקדמות ותלתלים בהירים התנופפו מעל צווארה הארוך. תווי פניה הנאים היו מוכרים לי וניסיתי להיזכר מאיפה אני מכיר אותה ולא הצלחתי, לא ידעתי אם היא אורחת חד פעמית בקניון או שהיא עובדת שם. לאחר כעשר דקות שכחתי מהעניין והמשכתי בשגרת יומי הרגילה. למחרת היא עברה שוב באותה השעה בדיוק, שוב בצעדים מהירים היא אצה לכיוון הקומה השנייה של הקניון, הבנתי מכך שהיא עובדת חדשה בקניון. ניסיתי שוב להיזכר מאיפה היא מוכרת לי. לאחר כעשר דקות נזכרתי... פניה של הצעירה המסתורית החזירו אותי שלושים שנה לאחור עת הייתי בן חמש עשרה. היינו חבורה של עשרה בנים שלא היה להם אלוהים, גרנו בשכונת גיורא הידועה לשמצה...ילדים שגרו בשכונות הצפוניות של טירה לא העיזו להגיע לשכונת גיורא הדרומית ללא אישור שלנו. בימים ההם המשפחות היו מחוברות בשכנות טובה ובשותפות גורל, בתי החברים היו פתוחים ובכל פעם שעלית במדרגות היו האימהות מפטמות אותך במטעמים פרי ידיהן. החבורה שלנו הייתה מגובשת ושמרנו אחד על השני...ברגעים הקשים תמכנו אחד בשני וברגעים הטובים לא שכחנו אחד את השני. למרות שבתקופה ההיא היה קושי כלכלי גדול מעולם לא הרגשנו מחסור כל שהוא ותמיד הסתפקנו במה שהיה, המצאנו בעצמנו את המשחקים שרצינו לשחק בהם...כאשר רצינו ללכת להצגה יומית עבדנו שעות במסיק הזיתים בשמש היוקדת כדי להרוויח חצי לירה עלות הכרטיס. כאשר רצינו ללכת למועדון נוער, שרפנו שלושה ימים במזבלה העירונית בחיפוש אחר חוטי נחושת כדי שנוכל למכור אותם "למשה השמן" ז"ל תמורת לירה ושלושים גרוש. למקום אחד בלבד הסכמנו כל החבורה לא לשלם לעולם, כניסה לחוף הכרמל המיתולוגי. חוף הכרמל היה חוף פרטי וגדרות התיל מסביבו היו מפחידות כל אדם נרמלי, אותנו זה לא עצר ובכל פעם היינו מוצאים פרצה ומתגנבים לחוף דרכה, לא פעם קרה שהשומרים היו רואים אותנו ואז היה מתחיל מרדף מטורף בתוך החוף, היינו מתפזרים לארבעה כיווני הרוח ומשגעים את השומרים. בתחילת שנות השבעים בנו בריכה בתוך חוף הכרמל, באותם ימים בריכה הייתה אטרקציה מיוחדת והכניסה אליה הייתה רק ליחידי סגולה שיכלו להרשות זאת לעצמם. השמירה בבריכה הייתה מאוד הדוקה ולהתגנב היה בלתי אפשרי, שברנו את הראש כל החברה מה לעשות, העיניים שלנו יצאו מחוריהן לנוכח הבנות היפות שהיו בבריכה מעבר לגדר הדוקרנית. ישבנו והתלבטנו מה לעשות..לבסוף החלטנו שאחד ישלם את המחיר בשביל כולם. הגענו כל החברים ליד הכניסה לבריכה, רובנו עמדנו בצד ואחד מאיתנו עשה את עצמו כאילו הוא מוציא כרטיס מהכיס, ברגע שהשומר קם אליו הוא פרץ פנימה לבריכה בריצת אמוק, מיד התחילו כל השומרים כולל זה שעמד בכניסה לרדוף אחריו, אנחנו ניצלנו את ההזדמנות והתפלחנו פנימה, החבר אכל כמה צ'פחות מהשומרים ועף החוצה. רובנו הצלחנו להיכנס וליהנות בפעם הראשונה ממראה של בריכה. השתוללנו במים כאחוזי טירוף, היו שם בנות מדהימות ואת אחת מהן הכרתי אני, קראו לה רינה והיא הייתה בת ארבע עשרה, היא הייתה משפריצק, היו לה תלתלים זהובים וגוף חלומי. באותו היום זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי את לבי פועם בחוזקה בגלל נערה, כל מגע אתה בכל פעם שהשתכשכנו במים גרם לי להתרגשות לא מוכרת. אני ורינה התחלנו לצאת והייתה בינינו אהבת נעורים, רבות מהויטרינות של החנויות בהדר היו עדות לאהבה שלי ושל רינה, היינו מתנשקים במשך שעות בין הויטרינות של החניות הסגורות, הזוגיות שלי ושל רינה הייתה מלאה בים שמש וחיים טובים, אני ורינה גם איבדנו את הבתולים ביחד וזה היה דבר מדהים. לאחר חודשי הקיץ נאלצנו אני ורינה להיפרד בגלל נסיעה שלה עם הוריה לארה"ב.
שלושים שנה לא ראיתי את רינה עד אשר עברה המתולתלת המסתורית. בכל פעם שהיא עברה נדהמתי מחדש מהדמיון שיש בינה לבין רינה. לבסוף החלטתי לעשות מעשה...המתנתי לבחורה המסתורית על מסלול ההליכה שלה בשעה שהיא מגיעה, כאשר היא עברה אמרתי לה "אם תגידי לי איזה צבע את אוהבת...תקבלי זר פרחים היום", היא הסתובבה אליי ואמרה "אדום...אני אוהבת צבע אדום". "טוב" אמרתי "ולאן לשלוח את הזר?". "לחנות אפר..." אמרה ולא הוסיפה. לאחר כשעה הלכתי לחנות הפרחים בקניון חיפה והזמנתי זר של פרחים אדומים. הצמדתי את כרטיס הביקור שלי לזר ושלחתי עם השליח. למחרת קבלתי טלפון מהצעירה...."תודה על הפרחים" היא אמרה והוסיפה, "עשית לי את היום...אבל שתדע...יש לי חבר ואני אוהבת אותו". "אני שמח בשבילך" אמרתי בהיסוס. "הייתה סיבה מיוחדת למשלוח?" שאלה הצעירה. "כן...אבל לא הסיבה שאת חשבת", אמרתי ולא הוספתי. "אז אולי בכל זאת תגיד לי למה?" התעקשה הצעירה לדעת. "המראה שלך הזכיר לי ימים נשכחים...תגידי...מאיפה ההורים שלך?". "ההורים שלי חיים בארה"ב ואני כאן גרה אצל הסבתא שלי", אמרה הצעירה בעליצות מסוימת. לא רציתי להמשיך בשיחה."טוב...אני מקווה שהפרחים ינעמו לך...אם תצטרכי משהו את יכולה להתקשר חופשי", אמרתי ביובש מסויים כדי להסתיר את ההתרגשות שלי. "אחלה.." אמרה הצעירה, "ושוב תודה על הפרחים...ביי". היא ניתקה.
אכן ה
חיים מלאי הפתעות, שלושים שנה אחרי... אני רואה את אהבת נעוריי בדמותה של בתה הצעירה...
הפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה לפני כחודש. היא עברה ליד תחנת המוניות בקניון חיפה בצעדים מהירים ומשהו במראה החיצוני שלה משך את תשומת לבי. היא הייתה בשנות העשרים המוקדמות ותלתלים בהירים התנופפו מעל צווארה הארוך. תווי פניה הנאים היו מוכרים לי וניסיתי להיזכר מאיפה אני מכיר אותה ולא הצלחתי, לא ידעתי אם היא אורחת חד פעמית בקניון או שהיא עובדת שם. לאחר כעשר דקות שכחתי מהעניין והמשכתי בשגרת יומי הרגילה. למחרת היא עברה שוב באותה השעה בדיוק, שוב בצעדים מהירים היא אצה לכיוון הקומה השנייה של הקניון, הבנתי מכך שהיא עובדת חדשה בקניון. ניסיתי שוב להיזכר מאיפה היא מוכרת לי. לאחר כעשר דקות נזכרתי... פניה של הצעירה המסתורית החזירו אותי שלושים שנה לאחור עת הייתי בן חמש עשרה. היינו חבורה של עשרה בנים שלא היה להם אלוהים, גרנו בשכונת גיורא הידועה לשמצה...ילדים שגרו בשכונות הצפוניות של טירה לא העיזו להגיע לשכונת גיורא הדרומית ללא אישור שלנו. בימים ההם המשפחות היו מחוברות בשכנות טובה ובשותפות גורל, בתי החברים היו פתוחים ובכל פעם שעלית במדרגות היו האימהות מפטמות אותך במטעמים פרי ידיהן. החבורה שלנו הייתה מגובשת ושמרנו אחד על השני...ברגעים הקשים תמכנו אחד בשני וברגעים הטובים לא שכחנו אחד את השני. למרות שבתקופה ההיא היה קושי כלכלי גדול מעולם לא הרגשנו מחסור כל שהוא ותמיד הסתפקנו במה שהיה, המצאנו בעצמנו את המשחקים שרצינו לשחק בהם...כאשר רצינו ללכת להצגה יומית עבדנו שעות במסיק הזיתים בשמש היוקדת כדי להרוויח חצי לירה עלות הכרטיס. כאשר רצינו ללכת למועדון נוער, שרפנו שלושה ימים במזבלה העירונית בחיפוש אחר חוטי נחושת כדי שנוכל למכור אותם "למשה השמן" ז"ל תמורת לירה ושלושים גרוש. למקום אחד בלבד הסכמנו כל החבורה לא לשלם לעולם, כניסה לחוף הכרמל המיתולוגי. חוף הכרמל היה חוף פרטי וגדרות התיל מסביבו היו מפחידות כל אדם נרמלי, אותנו זה לא עצר ובכל פעם היינו מוצאים פרצה ומתגנבים לחוף דרכה, לא פעם קרה שהשומרים היו רואים אותנו ואז היה מתחיל מרדף מטורף בתוך החוף, היינו מתפזרים לארבעה כיווני הרוח ומשגעים את השומרים. בתחילת שנות השבעים בנו בריכה בתוך חוף הכרמל, באותם ימים בריכה הייתה אטרקציה מיוחדת והכניסה אליה הייתה רק ליחידי סגולה שיכלו להרשות זאת לעצמם. השמירה בבריכה הייתה מאוד הדוקה ולהתגנב היה בלתי אפשרי, שברנו את הראש כל החברה מה לעשות, העיניים שלנו יצאו מחוריהן לנוכח הבנות היפות שהיו בבריכה מעבר לגדר הדוקרנית. ישבנו והתלבטנו מה לעשות..לבסוף החלטנו שאחד ישלם את המחיר בשביל כולם. הגענו כל החברים ליד הכניסה לבריכה, רובנו עמדנו בצד ואחד מאיתנו עשה את עצמו כאילו הוא מוציא כרטיס מהכיס, ברגע שהשומר קם אליו הוא פרץ פנימה לבריכה בריצת אמוק, מיד התחילו כל השומרים כולל זה שעמד בכניסה לרדוף אחריו, אנחנו ניצלנו את ההזדמנות והתפלחנו פנימה, החבר אכל כמה צ'פחות מהשומרים ועף החוצה. רובנו הצלחנו להיכנס וליהנות בפעם הראשונה ממראה של בריכה. השתוללנו במים כאחוזי טירוף, היו שם בנות מדהימות ואת אחת מהן הכרתי אני, קראו לה רינה והיא הייתה בת ארבע עשרה, היא הייתה משפריצק, היו לה תלתלים זהובים וגוף חלומי. באותו היום זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי את לבי פועם בחוזקה בגלל נערה, כל מגע אתה בכל פעם שהשתכשכנו במים גרם לי להתרגשות לא מוכרת. אני ורינה התחלנו לצאת והייתה בינינו אהבת נעורים, רבות מהויטרינות של החנויות בהדר היו עדות לאהבה שלי ושל רינה, היינו מתנשקים במשך שעות בין הויטרינות של החניות הסגורות, הזוגיות שלי ושל רינה הייתה מלאה בים שמש וחיים טובים, אני ורינה גם איבדנו את הבתולים ביחד וזה היה דבר מדהים. לאחר חודשי הקיץ נאלצנו אני ורינה להיפרד בגלל נסיעה שלה עם הוריה לארה"ב.
שלושים שנה לא ראיתי את רינה עד אשר עברה המתולתלת המסתורית. בכל פעם שהיא עברה נדהמתי מחדש מהדמיון שיש בינה לבין רינה. לבסוף החלטתי לעשות מעשה...המתנתי לבחורה המסתורית על מסלול ההליכה שלה בשעה שהיא מגיעה, כאשר היא עברה אמרתי לה "אם תגידי לי איזה צבע את אוהבת...תקבלי זר פרחים היום", היא הסתובבה אליי ואמרה "אדום...אני אוהבת צבע אדום". "טוב" אמרתי "ולאן לשלוח את הזר?". "לחנות אפר..." אמרה ולא הוסיפה. לאחר כשעה הלכתי לחנות הפרחים בקניון חיפה והזמנתי זר של פרחים אדומים. הצמדתי את כרטיס הביקור שלי לזר ושלחתי עם השליח. למחרת קבלתי טלפון מהצעירה...."תודה על הפרחים" היא אמרה והוסיפה, "עשית לי את היום...אבל שתדע...יש לי חבר ואני אוהבת אותו". "אני שמח בשבילך" אמרתי בהיסוס. "הייתה סיבה מיוחדת למשלוח?" שאלה הצעירה. "כן...אבל לא הסיבה שאת חשבת", אמרתי ולא הוספתי. "אז אולי בכל זאת תגיד לי למה?" התעקשה הצעירה לדעת. "המראה שלך הזכיר לי ימים נשכחים...תגידי...מאיפה ההורים שלך?". "ההורים שלי חיים בארה"ב ואני כאן גרה אצל הסבתא שלי", אמרה הצעירה בעליצות מסוימת. לא רציתי להמשיך בשיחה."טוב...אני מקווה שהפרחים ינעמו לך...אם תצטרכי משהו את יכולה להתקשר חופשי", אמרתי ביובש מסויים כדי להסתיר את ההתרגשות שלי. "אחלה.." אמרה הצעירה, "ושוב תודה על הפרחים...ביי". היא ניתקה.
אכן ה
חיים מלאי הפתעות, שלושים שנה אחרי... אני רואה את אהבת נעוריי בדמותה של בתה הצעירה...נסתרות הן דרכי האהבה....
אלי
האמת סיפור יפה
השבמחק