...השקט הזה צרם לי באוזניים כמו מליון פעמונים. עולם מוזר חשבתי לעצמי, הנה אני יושב לי ומבקש קצת רעש של טלפון מצלצל כדי להשיג שקט לנפשי המיוסרת...

מתי שהבעל היה מעליב, אני הייתי מחזק. מתי שהבעל היה צועק, אני הייתי מרגיע. מתי שהבעל היה מקלל, אני הייתי מלטף במילים רכות. את האהבה הגדולה שלי למירב התחלתי להרגיש רק באותם ימים והיא לא ידעה על כך כלום...מתוך יומן מסע בחייו של תימהוני...

ישבתי בגינה בביתי הצנוע. זאת הייתה שבת אביבית והשמש שזרחה בשמים גרמה לחום נעים ללטף את עורי החשוף. ביד אחת החזקתי כוס קפה חם ומריר וביד השנייה החזקתי סיגריה בוערת. המחשבות נדדו שבוע לאחור לזמן הויכוח האחרון עם מירב. שבוע חלף מאז והדבר העיקרי שקיבלתי ממירב הייתה דממה טלפונית. בתקופה האחרונה התרגלתי לטלפונים שלה ופתאום שקט מוחלט. השקט הזה צרם לי באוזניים כמו מליון פעמונים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עולם מוזר חשבתי לעצמי, הנה אני יושב לי ומבקש קצת רעש כדי להשיג שקט נפשי. חשבתי להתקשר אליה ונזכרתי שבכל שנות אהבתי למירב, מעולם לא קרה שאני יזמתי את הקשר בינינו. גם כאשר מירב הייתה רווקה נמנעתי מיוזמה בקשר בגלל הפרש הגילים בינינו. את מירב הכרתי כנערת בוסר שלא ידעה כלום על החיים. איתי היא נישקה את הנשיקה הראשונה. איתי היא חיבקה את החיבוק הראשון. איתי היא חוותה את מעשה האהבה הראשון ואיתי היא גם חוותה את את כאבי הלב הראשונים שלה מאהבה שאני גרמתי לה בטיפשותי. ההעלמות שלי לחצי שנה מיד לאחר מעשה האהבה הראשון שלנו, גרמה למירב להזיל המון דמעות והיא כנראה מעולם לא סלחה לי על כך. לפעמים נדמה לי שהיא מייסרת אותי כעונש על ההיעלמות ההיא. בשנים שלפני נישואיה של מירב, הקפדתי לתפוס מרחק ממנה כי חששתי מהאהבה האובססיבית שלה אלי. למרות שחוותה אהבות אחרות, מירב לא הרפתה ממני ותמיד הזכירה לי שהיא נמצאת. לדוגמה: לילה אחד היא התקשרה אלי ובכתה בלי הפסקה. היא דרשה שאצא באמצע הלילה לקחת אותה אלי לדירה ( הייתה לי דירה שכורה בבת גלים). לא עזרו ההסברים שלי שאין לה מה לעשות אצלי ושאני ישן עם החברה שלי. היא המשיכה להתקשר בלי הפסקה עד אשר נאלצתי לקום ולבקש סליחה מהבחורה שהייתה איתי( היא לא הייתה חברה בדיוק). יצאתי בגשם השוטף והנעתי האוטו כדי לקחת את האורחת המזדמנת שלי הביתה ונסעתי לאסוף את מירב. מרגע שמירב נכנסה לרכב שלי היא שתקה. הגענו לדירה והיא עדיין שותקת. שנינו היינו רטובים עד לשד עצמותנו מגשם הזלעפות שירד בחוץ כאשר נכנסנו לדירה. הדלקתי תנור חימום והכנתי משקה חם. מירב המשיכה לשתוק ולא נגעה בשתייה...כך ישבנו במשך שלוש שעות, היא שותקת ואני מתפוצץ. "תזמין לי מונית, אני רוצה הביתה" אמרה לפתע מירב. "אני לא מבין בשביל מה כל הטירוף הזה?" אמרתי בכעס, "את מוציאה אותי באמצע הלילה מהבית בגשם בשביל לשתוק שלוש שעות ואחר כך ללכת, מה הקטע שלך?". "ככה אני רוצה" אמרה מירב והתחילה לבכות. "אתה לא תזיין לך בכיף בזמן שאני מתפוצצת בבית". הרגשתי כבר אז תסכול עמוק מהעובדה שאני נותן לילדה הזאת לחפור בחיים. השנים חלפו ומירב נישאה והביאה ילדה לעולם. בכל השנים מירב תמיד הקפידה להזכיר לי שהיא נמצאת. בכל פעם שהיא הרגישה שהחיים מעמיסים עליה יותר מדי, היא הייתה מתקשרת והיינו מדברים שעות עד שהיא הייתה נרגעת. אני חוויתי איתה את כל ההיריון בטלפון. אני ספגתי את כל הדמעות שהיו פועל יוצא של הריבים שלה עם בעלה. מתי שהבעל היה מעליב, אני הייתי מחזק. מתי שהבעל היה צועק, אני הייתי מרגיע. מתי שהבעל היה מקלל, אני הייתי מלטף במילים רכות. את האהבה הגדולה שלי למירב התחלתי להרגיש רק באותם ימים והיא לא ידעה על כך כלום. בכל שנות נישואיה של מירב, מעולם לא היה בינינו מגע מיני או מגע בכלל, למעט מקרים בודדים שבהם היינו מתחבקים או מתנשקים בגלל צורך שלא יכולנו להסביר. כאמור, ישבתי בגינה וחשבתי מה לעשות, לבסוף החלטתי לאזור אומץ ולהתקשר אליה. התרגשות גדולה אחזה בי כאשר המתנתי שהיא תענה לטלפון. "הלו" שמעתי את קולה של מירב. "מירב?" שאלתי במבוכה מסוימת. "כן...אלי???". "כן...מה שלומך?" שאלתי ולבי החסיר פעימה. "אלי...אני לא יכולה לדבר עכשיו...ביי". השיחה נותקה. הייתי בהלם...לא הבנתי מי נגד מי. לאחר שיצאתי מההלם הבנתי שאולי בעלה היה לידה והיא לא יכלה לדבר ובטח היא תתקשר מחר מהעבודה. למחרת החזקתי כל היום את הטלפון ביד וחיכיתי לצלצול של מירב. היא לא התקשרה...גם בשבוע שלאחר מיכן הקול של מירב לא נשמע, גם שבועיים אחרי.. "נדה". הבנתי...אז אני מודיע לך מירב...את נכנסת בגדול לרשימה של הלא ראויות. אני אעקור את האהבה אלייך מהלב גם אם אצטרך לעשות זאת עם סכין, לא עוד...שלום ולא להתראות