עולם המתים

מתוך יומנו של נהג מונית...
"עולם המתים מלא בסיפורים שאף אחד לא יכול לספר אותם"
אמרה סבתי עליה השלום כאשר סיפרה לנכדיה ואני ביניהם, סיפורי אלף לילה ולילה. מאז ילדותי ועד שבגרתי, בכל פעם שעברתי ליד בית קברות ובמיוחד בשעות הלילה המאוחרות, צמרמורת אחזה בכל גופי ופחד ורעדה מהלא נודע, הציפו את גופי בזיעה קרה. כידוע, נהגי מוניות שכירים (כמוני),עובדים בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, שעות אלו חופנות בתוכן סכנות רבות שהן מנת חלקו של כל נהג מונית ממוצע. אני שסיפורי סבתי השאירו בי רושם עז, פחדתי בעיקר כאשר עברתי עם המונית ליד בית קברות, בכל פעם שזה קרה לחצתי על הדוושה של הגז ודהרתי במלוא המהירות בקטע שחולף ליד בית קברות. בזמן הנסיעה המהירה התפללתי שלא יקרה משהו לרכב דווקא עכשיו כדי שלא אאלץ להיתקע ביחד עם פחדיי במקום המפחיד ביותר עלי אדמות.
כך היה גם במקרה שהייתי שותף לו בחורף של שנת 1992 ושעד היום אני אוצר אותו בלבי מהפחד שלא יחשבו שנטרפה עלי דעתי.
בחודש דצמבר של שנת 1992 בלילה סוער וגשום, רצוף ברקים ורעמים, התפניתי מנסיעה סמוך לבית הקברות בשכונת נווה דוד בחיפה בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, התלבטתי ביני לבין עצמי אם לנסוע חזרה לטירה בדרך הקיצור שחולפת דרך בית הקברות או לנסוע בדרך הארוכה והבטוחה שכוללת גם במפרים שהורסים את הגב ואת הרכב. העייפות שלי גברה על פחדיי והחלטתי לנסוע בדרך הקיצור שחולפת בבית הקברות. כאמור היה לילה סוער ואני לחצתי בכל הכוח על דוושת הגז כדי לעבור במהירות את הקטע המפחיד. לפתע, באמצע הכביש אני מזהה דמות של אישה שמכסה את פניה בשתי ידיה, כף רגלי נעה במהירות לכיוון דוושת הבלם והצלחתי לבלום את הרכב שניה לפני שפגעתי בה, רצתי בלי לחשוב החוצה מהרכב וראיתי אישה עירומה כביום היוולדה שוכבת על הכביש. מחשבות רבות עברו בראשי באותן שניות אומללות, רציתי לברוח מהמקום הזה שהזכיר לי את כל הסיוטים שעליהם מתקיימים כל פחדיי הכמוסים ביותר. מצד שני, המחשבה שאולי אני פגעתי בכל זאת באישה המסכנה או שמישהו אחר עשה לה משהו וזרק אותה במקום הנידח והמפחיד הזה, גרמה לי להתקרב אליה ולבדוק מה קרה לה. כאשר רכנתי מעליה ראיתי שהיא מייבבת בכאב, הורדתי את המעיל וכיסית את גופה העירום ושאלתי אם היא יכולה לקום על רגליה. בכל אותו הזמן גשם הזלעפות לא הפסיק לרדת וגם הברקים והרעמים לא נדמו לרגע. הצלחתי להעמיד אותה על הרגליים והובלתי אותה בעדינות למונית, לאחר שהתיישבנו במונית שאלתי אותה אם היא נפגעה באיזה שהוא מקום בגוף ואם היא מעונינת שאני אסיע אותה לבית החולים, תשובה לשאלה שלי לא קיבלתי ורק היבבות והבכי שלה לא פסקו. אז הבנתי שהיא בהלם ועלי לתת לה להירגע מעט, נסעתי משם לכיוון חיפה ועצרתי במקום מסוים כדי לקנות קפה שיחמם את גופנו הרועד מקור. לאחר ששתתה את הקפה והפסיקה את הבכי, שאלתי אותה אם יש איזה שהוא מקום שהיא רוצה שאני אסיע אותה אליו. "אני רוצה שתחזיר אותי לבית הקברות", אמרה האלמונית במלותיה הראשונות מאז הפגיש אותנו גורלנו. מה יש לך לחפש שם? שאלתי בתימהון. " זה סיפור ארוך" אמרה ולא הוסיפה. יש לי זמן התעקשתי והדלקתי עוד סיגריה עצבנית כדי להרגיע את הפחד והמחשבות הרעות שחלפו במוחי. האלמונית שתקה במשך מספר רגעים ואז אמרה: "הייתי בת שלושים וחמש כאשר נפטרתי ממחלה קשה", משפט התחלתי זה של הסיפור עורר בי חלחלה אדירה ועיניי נפערו לרווחה. "אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע את הסיפור" אמרה האלמונית וניגבה עוד דמעה שזלגה לה על הלחי. "כן" אמרתי ולא הוספתי. האלמונית שסירבה בעקשנות לומר לי את שמה המשיכה בסיפורה מהמקום שבו הפסיקה: "הייתי נשואה ואימא לילדה בת 14, בעלי ואני היינו מאוהבים עד השמיים והמוות שלי שבר אותו ואת הילדה הקטנה שלי. בעלי הפך לשבר כלי בעקבות מותי הפתאומי ובתי שהייתה צריכה להתמודד עם האובדן של אימא ראתה במו עיניה איך היא מאבדת גם את אבא. בתי החליטה לעשות מעשה ובכל לילה במשך שנה נהגה לפקוד את קברי ולבקש מאלוהים שיאפשר לה עוד חיבוק אחד עם אימא. כל לילה במשך שנה תמימה ישבה על קברי ובכתה ללא הפסקה. אלוהים שראה את צערה של בתי, שלח אליה מלאך בזמן שבכתה על קברי. המלאך הרים את ראשה של בתי הבוכה מעל הקבר ואמר לה כי אלוהים שמע את בקשתה והוא ימלא את המשאלה שלה, המלאך גם אמר לבתי שמילוי המשאלה יעניק לי את החיים שלה והיא תצטרך לשכב בקבר במקומי. געגועיה של בתי לאימא והמחשבה על האושר שהמעשה שלה יגרום לאביה גרמו לה להסכים לתנאי שהעמיד מלאכו של אלוהים. הקבר נפתח וגופי האכול מתולעים עלה כלפי מעלה והחל לחבק את גופה הצעיר של בתי, ככל שהחיבוק נמשך הרגשתי איך החיים חוזרים אלי ואיך החיים עוזבים את בתי, שלד העצמות שלי כרם עור וגידים שנשאבו מגופה של בתי שהחיים הלכו והתרחקו ממנה, לא היה ביכולתי לעצור את התהליך המזוויע שבסופו אני הייתי חיה ונושמת ובתי הקטנה והצעירה שהפכה לשלד עצמות שוכבת בקבר. הקבר נסגר בלי שהספקתי להגיד ולו מילה אחת ומצאתי את עצמי בוכה וזועקת לשמיים על אובדנה של בתי היקרה". האלמונית סיפרה את סיפורה ברצף וללא הפסקה ואני הייתי בהלם מוחלט מהסיפור ההזוי הזה, הייתי בטוח באותו הרגע שהאישה שיושבת מולי, היא פליטה של בית החולים לחולי רוח בטירה ובי נשבעתי, שאני לעולם לא יספר את הסיפור הזה, כדי שאנשים לא יחשבו שנטרפה עלי דעתי.
לאחר ההלם הראשוני ולאחר שהאלמונית נרגעה מסערת הרגשות שליוותה את סיפורה, הצעתי בכל זאת להסיעה למחוז חפצה. "אני רוצה לחזור לבית הקברות", התעקשה האלמונית. בצר לי, נסעתי שוב לבית הקברות ושהגענו לשער היא שאלה: "אתה רוצה את המעיל". "לא" השבתי, את יכולה לשמור אותו למזכרת. אמרה תודה על העזרה ועל ההקשבה וירדה מהרכב ונעלמה במחשכי בית הקברות.
המום ומבוהל ברחתי מהמקום ולא עצמתי עין כל הלילה. יום אחרי החלטתי מהסקרנות לנסוע לבית הקברות בשעות היום( בגלל הפחד)ולראות לאן הגורל יוביל אותי. בזמן שהייתי בבית הקברות עיניי שוטטו בין הקברים כדי לנסות ולמצוא איזה שהוא רמז לחוויה שעברתי בלילה הקודם. לפתע, עיניי צדו חפץ כהה מונח על אחד הקברים, התקרבתי ועיניי חשכו כאשר ראיתי את המעיל שלי מונח על הקבר, הרמתי את המעיל כדי לראות מי קבור שם ולהפתעתי לא היה שם על הקבר וגם לא כיתוב שיעיד מה יש מתחת לאבן השיש שעמדתי מולה.
כמו שאמרה סבתי עליה השלום: "עולם המתים מלא בסיפורים שאף אחד לא יכול לספר אותם".
מאת: אלי אבוחצרה "חדשות טירת כרמל" 20.11.08