דרך ארץ לפני מתמטיקה ואנגלית

העימות האחרון מעל דפי החדשות של המקומון "זמן חיפה", בין אריה טל ואריה פרג'ון, שהובילו את מערכת החינוך בטירת כרמל ב-17 השנים האחרונות, שעיקרו נגע לתאווה של השניים האלה לקבל את התהילה על "הצלחתה המהממת" של מערכת החינוך בעיר(59% זכאים לתעודת בגרות), מעורר את המחשבות אצל כל אדם בריא בנפשו, שאנו ההורים מחויבים קודם כל להעניק לילדינו "דרך ארץ"(חינוך נכון) ורק אחר כך את "תורת ישראל" (מתמטיקה ואנגלית) וזאת רק בגלל, ואולי בעיקר, שלא יגדלו מתוכנו ובין ילדינו עוד מנהיגים כמו השניים האלה שרואים הצלחה במקום שבו הכישלון הוא ברור, והעיקר שהנתונים מחמיאים והעוד משכורת, בדרך לבנק. השניים האלה הם תוצר הלוואי של השיטה הקפיטליסטית שדוחפת את תלמידי ישראל להישגיות לפני הדרך ארץ. התוצאה העגומה של השיטה הזאת, מביאה על ראשו של הציבור מנהיגים חסרי לב ונשמה שרואים בעיקר את תועלתם האישית. חשוב לציין שהחולי הזה קיים בכל מדינת ישראל ולא רק בטירת כרמל. פרשות שחיתות כדוגמת "הולילנד" הן רק קצה הקרחון בים השחיתות שקיים ברשויות המקומיות. השחיתות היא תוצר של השיטה הקפיטליסטית שדוחפת להישגיות לפני הכול וחבל שכך. הקפיטליזם, מקור השראתם של תאבי הכוח, הכסף והעסקנים הפוליטיים, נשען ברובו על חברה שמבססת את מעמדה על ההישגיות של אזרחיה ותלמידיה של המדינה שהוא מתקיים בה. בקפיטליזם אין מקום לחלשים ואין מקום לבני אדם שחושבים יותר לאט. מי שחושב מהר וחכם, ינסוק לגבהים אין סופיים של יכולות כלכליות ומי שלא עומד בקצב, ידרדר לתהומות הביב האנושי. הקפיטליזם, אביה ומולידה של תופעת הבדלנות החברתית, נוהג ברשעותו לחנות מטעמי נוחיות במדינות דמוקרטיות נאורות לכאורה, שזועקות השכם וערב על הצורך בשוויוניות בחברה. אכן, זהו הלעג לרש בהתגלמותו. התוצאות העגומות שמביאים תלמידי ישראל בשנתה השישים ושתיים של מדינת ישראל, מעידות יותר מכל על כישלונה של הקונספציה שדחפה את החברה בישראל להישגיות.אחת התחלואות שהעניקה תופעת ההישגיות למערכת החינוך במדינת ישראל, נמצאת במוסדות החינוך העל יסודי במבנה השש שנתי שלהם. הצלחתם של מוסדות אלה, נמדדת באחוז הזכאים לתעודת בגרות באותה מסגרת חינוכית ולא באחוז הנושרים ממנו. מצב אבסורדי זה, הופך את חטיבת הביניים בכל מוסד שש שנתי למסננת של החטיבה העליונה. התלמידים שמסומנים כמי שיש להם פוטנציאל להיות זכאים לתעודת בגרות, מושקעת בהם רוב האנרגיה של הצוות החינוכי המוביל באותו מוסד, ואילו התלמידים שנחשבים לחלשים ובלי פוטנציאל להגיע לתעודת בגרות, מוצאים את עצמם מהר מאוד מחוץ למסגרת החינוכית ההישגית. המוסד החינוכי הבא שיגיעו אליו החלשים וקטני המחשבה, יהיה בית ספר שמכשיר עבור מדינת ישראל את חוטבי העצים ואת שואבי המים של הדור הבא. אילו הצלחתו של המוסד החינוכי העל יסודי הייתה נמדדת על פי אחוז הזכאים בשנתון שהתחיל בכיתה ז' באותו מוסד, אז בוודאי רוב מוסדות החינוך העל יסודי במדינת ישראל, היו מקבלים נכשל אחד גדול ולא היו מתפארים בראש חוצות על אחוז הזכאים לתעודת בגרות במוסדות שהם מנהלים. לכישלון המערכתי הזה במערכת החינוך של מדינת ישראל, יש אבות מייסדים והם מצויים בבתי הספר היסודיים. בתי הספר היסודיים, בתפקידם החשוב להתפתחותה של כל חברה שמכבדת את עצמה, אמורים להעניק לתלמידים הרכים את היסודות הערכיים והלימודיים שילוו אותם בשתים עשרה השנים הבאות. תופעת ההישגיות והרצון למצוא חן בעיני המנהלים, גורמת לצוותי החינוך בבתי הספר היסודיים להזניח את שני היסודות החשובים לטובת דהירה עם החומר הנלמד. תלמיד שבתחילת דרכו הזניחו מחנכיו את היסודות הלימודיים שעליהם הוא יבסס את כל לימודיו, נועד לכישלון מלכתחילה ולא באשמתו. תלמיד שבתחילת דרכו הזניחו מחנכיו את היסודות הערכיים שעליהם הוא יבסס את התנהגותו בחברה, נועד לכישלון מלכתחילה ולא באשמתו.החתירה להישגיות היא מעשה נפלא כאשר מדובר בצורך ובחתירה אישית. כאשר המדינה באמצעות מערכת החינוך שלה חותרת להישגיות, עליה לתת הזדמנות שווה לכל תלמידיה. בפועל ההזדמנויות ניתנות רק לבעלי הממון שיכולים להרשות לילדיהם שיעורים מחוץ למסגרת החינוך הפורמאלית ומטבע הדברים ההישגיות היא מנת חלקם של העשירים וילדיהם בלבד.ההישגיות היא דבר נפלא, אך כאשר היא מנת חלקם של עשרה אחוז מתלמידיה או אזרחיה של מדינה, ההישגיות הופכת לדבר רע שיוצר שתי מדינות בתוך מדינה אחת. מדינה לעשירים (חכמים) ומדינה לעניים(טיפשים).

מאת: אלי אבוחצרה