שלוש שנים לנפילתו של סמ"ר גבריאל גל קובי ז"ל...ריאיון מיוחד עם בני משפחתו וחבריו. מאת: אלי אבוחצרה

בתאריך ה-22/09/13, משפחת קובי מטירת כרמל איבדה את בנה הבכור גבריאל גל ז"ל, ובאותו היום ממש, לעיר טירת כרמל ששוכנת למרגלות הרי הכרמל, נולד ילד יפה, חייכן ומוכשר מאין כמוהו שעונה לשם גבריאל גל קובי. ביום הזה שבו משפחת קובי איבדה את גבריאל גל זכרו לברכה, זכו אלפים מתושבי טירת כרמל ומאות אלפים מתושבי מדינת ישראל, להכיר את גבריאל כאילו בזה הרגע הוא נולד. "בן יפה נולד על כתף הכרמל..." אומרות מילות הפתיחה לשירו המדהים של אהוד מנור ואכן, בימים הקשים האלה דווקא שבהם הזיכרונות כואבים ומכאיבים, ההרגשה שזכינו להכיר בן יפה,אמיץ וחייכן שנולד לכולנו בתאריך הזה מעניקה לכל אחד מתושבי טירת כרמל תחושת שייכות והורות משותפת לילד הנהדר הזה שיישאר לנצח בלבם של תושבי העיר...במלאת שלוש שנים לנפילתו של סמ"ר גל קובי ז"ל בקרב בחברון, אנחנו מפרסמים ריאיון מיוחד שערכנו עם בני משפחתו וחבריו של גל קובי ז"ל, רגע לפני יום הזיכרון הראשון שלהם כמשפחה שכולה.

צילום שער העיתון "מבט לטירת כרמל: ביום ההלוויה של סמ"ר גל קובי ז"ל.

לכל עיתונאי, וותיק או צעיר, מנוסה או חסר ניסיון, קשה הרגע הזה שבו הוא צריך לראיין או לעשות כתבה על אחת ממשפחות השכול של עם ישראל. מרגע שאתה כעיתונאי לקחת על עצמך את המשימה הקשה הזאת, הבטן שלך לא מפסיקה לכאוב ולהתכווץ בכל פעם שמתקרב הרגע שבו אתה אמור לפגוש את המשפחה השכולה. הפחד שמה אפלוט איזו-שהיא מילה או שאלה שתפגע חלילה במישהו מבני המשפחה השכולה, הדיר שינה מעיניי שבועיים לפני הפגישה איתם. הפחד להעלות אצל המשפחה השכולה את עוצמות הכאב מחדש, גרם לי ללא מעט כיווצי בטן מרגיזים ובכל זאת, את העבודה צריכים וחייבים לעשות וכך אכן נעשה.

סמ"ר גל (גבריאל) קובי ז"ל, בן טירת כרמל, נהרג ב-22/09/13 מכדור של צלף פלסטיני בעת שאבטח מתפללים באזור מערת המכפלה בחברון. סמ"ר גל קובי ז"ל, היה בן 20 בלבד כשנהרג והמוות שלו היכה בהלם רבים מתושבי העיר טירת כרמל. סמדר ועובד קובי, הוריו של סמ"ר גל קובי ז"ל, הם דמויות מוכרות ואהובות ביישוב הקטן שלנו וכך היה גם בנם בכורם גל ז"ל, שהקפיד להתנדב ולסייע בכל פעם שהתבקש לעשות זאת. אלפים מתושבי העיר ובהם ראש העיר אריה טל, השתתפו בהלוויה הצבאית שנערכה בבית העלמין הצבאי בנווה דוד.

צילום של גל קובי ז"ל עם הוריו ושני אחיו

כשבעה חודשים עברו מאז שסמ"ר גל קובי נהרג ורגע לפני יום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל ומערכות ישראל, החלטנו להיפגש עם בני משפחתו וחבריו הקרובים של סמ"ר גל קובי ז"ל, כדי לשמוע ובעיקר להבין מי הוא עלם החמודות שכול העיר מתייסרת וכואבת את האובדן שלו עד היום. בשעה שקבענו ועם הרבה חששות בלב, הגעתי לביתה של משפחת קובי. בחשש מסוים נקשתי על הדלת ואז נפתחה דלת הבית וברגע אחד כל החששות נעלמו. הבית היה מלא בחברה צעירים ויפים שחלקם היו גם לבושים במדי צה"ל. סמדר ועובד קובי, ביחד עם החבורה הצעירה קיבלו את פניי בסבר פנים יפות ובהענקת אווירה משוחררת ולא לחוצה שלשמחתי נמשכה עד לסוף הריאיון.

גל קובי ז"ל

גל גבריאל קובי ז"ל, הוא בנם הבכור של עובד וסמדר קובי ואחיהם הגדול של אוראל בן ה- 13.5 ועמית בן ה- 7.5. האח אוראל, שכמה שבועות לפני המקרה חגג בר מצווה,מתקשה עד היום להתמודד עם האובדן והוא גם סירב בנימוס לדבר או לקחת חלק בכתבה על אחיו הבכור. מצד שני, עמית קובי, אחיו הקטן של גל ז"ל, הסכים בשמחה לשתף פעולה וסיפר שהוא מתגעגע מאוד לאחיו הבכור וגם חושב עליו בלי הפסקה. בשיחה הקצרה שניהלתי עם עמית, נגלה לפני ילד חכם ומתוק, שמבין בדיוק מה שקרה לאחיו הגדול. במשפטים קולחים ושוטפים, סיפר עמית הקטן על היחסים המיוחדים והמלאים פעילות שהיו לו עם אחיו הבכור. "גל היה לוקח אותי אתו לכל מקום והוא עשה את זה גם כשהוא היה עם חברים שלו" מתגאה עמית הקטן ביחסים הבוגרים שהיו לו עם אחיו ומוסיף: "הוא היה לוקח אותי להסתפר ותמיד דאג לשחק איתי כשהיה משעמם לי. עכשיו...הוא איננו אבל, אני מדבר אתו כל הזמן לפני השינה וגם כשאני יישן". עמית חמודי, אם הייתה לך אפשרות לדבר עכשיו עם גל ז"ל, מה היית אומר לו: "הייתי אומר לו שאני מתגעגע אליו מאוד ושהוא חסר לי מאוד. הלוואי שהוא היה כאן עכשיו".

גל קובי ז"ל 

סמדר קובי, אימא של גל ז"ל, לא מפסיקה לבכות בזמן שעמית הקטן שלה מדבר על אחיו הגדול. "גל שלי נולד במשקל שני קילוגרם והיה הילד הכי נוח שבעולם. הוא היה תינוק מהסוג שכול אימא חולמת ומייחלת שיהיה לה כזה" מספרת סמדר קובי במבט עצוב: "גם כשהוא גדל לגיל שבו רוב הילדים הופכים לשובבים וגם כשהוא הפך לנער מתבגר, הוא מעולם לא גרם לי לכעוס עליו או להרים עליו את הקול. בכל פעם שביקשתי וגם כשלא ביקשתי, גל תמיד נרתם לעזרה בבית ועם האחים שלו".

גל קובי ז"ל, נולד גדל והתחנך בטירת כרמל. את שנותיו בגן הילדים הוא זכה לעשות בגן הילדים שאימא סמדר עובדת בו עד היום. את שנות הלימוד בבית הספר היסודי הוא עשה בביה"ס 'דגניה' וכשסיים אותם עלה כמו רבים מילדי טירת כרמל, למסגרת השש שנתית של ביה"ס התיכון 'שיפמן'. "גבריאל היה מסוג הילדים שגורמים להורים שלהם המון הנאה והמון גאווה" אומר עובד קובי, אביו של גל ז"ל תוך כדי ניגוב הדמעות מעיניו, "מעולם הוא לא אכזב אותי לא כאדם ולא כבן. למרות שהוא היה הבן שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי".

סמדר ועובד קובי קיבלו את הבשורה על מות בנם אהובם, כשהם הגיעו לחניה של ביתם ולא בתוך הבית כפי שנהוג ומקובל במקרים מצערים כאלה. "אני ועובד בעלי היינו בבילוי מחוץ לבית ביחד עם הבן הקטן שלנו עמית", כך מספרת סמדר בקול חנוק מדמעות על הרגע הארור שבו היא קיבלה את הבשורה הקשה על מות בנה בכורה, "כשחזרנו הביתה ובזמן שעובד בעלי החנה את הרכב, ראיתי את הנציג של קצין העיר ליד הבית שלנו ובאותו הרגע עולמי חרב עלי. הזעקה שבקעה מגרוני באותו הרגע, שצמררה רבים מתושבי העיר, כך לפחות שמעתי, הביעה יותר מכול את העוצמה והגודל של הכאב שפילח את גופי ואת לבי ברגע שהבנתי מה באו לבשר לי. באותם הרגעים כל מה שרציתי היה למות כדי שאוכל להיות קרובה לבני בכורי. אני צרחתי ברחוב על נציג קצין העיר והתחננתי בפניו שלא יכנס אלי הביתה". 

עובד קובי ממשיך ומספר על הרגעים הקשים של רגע קבלת הידיעה על מותו של גל ז"ל: "כשנכסנו לרחוב שבו אנחנו גרים, ראינו אמבולנס והמון אנשים ליד הבית שלנו, בהתחלה לא הבנו מה קורה וסמדר שאלה אותי מה עושים החברים של גל ליד הבית שלנו. עוד לפני שהספקתי לענות לה, זיהתה סמדר את הנציג של קצין העיר שהוא תושב המקום והוא ידוע ומוכר כקצין חללים. באותה השנייה הבינה סמדר את גודל האסון ואז בקעה מגרונה הזעקה של אימא שאיבדה את בנה הבכור. כבר בזמן שהיינו בקניון עם עמית הבן הקטן שלנו, בא אלי קרוב משפחה והודיע לי שבחדשות הודיעו על פצוע ישראלי בחברון. אני כמובן לא חשבתי על כלום אבל בכל זאת ניסיתי להשיג את גל בטלפון ללא הצלחה. חשבתי שהוא בטח בפעילות מבצעית והוא יחזור אלי יותר מאוחר. כשבאה הבשורה המרה, הבנתי שגל כבר לא יחזור אלי".

כל מי שעבר אירוע טראגי שמכיל בתוכו אובדן של אדם אהוב וקרוב, יודע שהימים והרגעים הכי קשים, באים רק אחרי ימי השבעה, כאשר רוב האנשים חוזרים לשגרת חייהם הצפופה והמחייבת. אז נשארים בני המשפחה להתמודד לבד עם האובדן והכאב. "המוות של בני בכורי גבריאל, השאיר אצלי חור עמוק בלב, חור שלעולם לא יוכל להיסגר" אומרת סמדר קובי בבכי קורע לב כשאני שואל אותה על הימים של אחרי השבעה. "גבריאל היה מקור גאוותי וכל פינה או רהיט בבית מזכירים לי אותו ואת האהבה הגדולה שלי אליו. בגיל ארבעים הפכתי לאימא שכולה וזה כשלעצמו הוא דבר בלתי נתפס אבל, אני אישה חזקה שיודעת ומבינה שיש לי עוד בעל ושני ילדים שסומכים עלי ומחפשים אצלי את החוסן והעוצמה שיעזרו להם להתגבר על האובדן הקשה של גבריאל, בני בכורי".

החברים הקרובים של גל ז"ל, מספרים כי הבית שלו היה כמו בית שני עבור רבים מהם. את רוב המפגשים שלהם הם אהבו לעשות בבית של גל בגלל תחושת החום והאהבה שהעניקו להם הוריו של גל, סמדר ועובד.

רן חנניה שהכיר את גל בטירונות והיה בסביבת המקום שבו גל נפגע, מספר על התחושות שלו באותם רגעים קשים: "העולם נעצר אצלי ברגע שראיתי את גל על הרצפה לאחר שנפגע. התמלאתי תחושה של פחד ממה שעלול להתפתח מהפגיעה שלו. גל היה חייל טוב שלא ידע להגיד לא לאף אחד".

שלומי חונדיאשווילי וראובן מיכאלי, שניים מהחברים הטובים והקרובים של גל,הכירו אותו כבר בתחילת הלימודים בחטיבה התחתונה של ביה"ס 'שיפמן'. ביום המקרה, הם הגיעו ביחד לסביבת בית הוריו של גל, והם עשו זאת כדי ומתוך תקווה שהם יוכלו בשיחה קטנה עם הוריו של גל, להזים ולהפריך את השמועות הקשות שהתפשטו בעיר על מותו. בעיניים דומעות ובכאב גדול, סיפרו השניים כי גל היה סוג של בחור ששנא לבזבז זמן על ריק. "הוא אהב את החיים ואהב מאוד את מה שהיה לחיים להציע" סיפר שלומי תוך כדי שהוא מוחה דמעה והוסיף: "בכל דקה פנויה הוא רצה לבלות וליהנות כאילו שהוא הרגיש שהחיים שהקציב לו בורא עולם עומדים להיגמר לו".

"כשגל היה מגיע לחופש בסוף השבוע" המשיך החבר ראובן מיכאלי בקול חנוק: "אז החברה ידעו שהבילוי בים בשישי הזה יהיה בילוי שלא חסר בו כלום, כי גל היה דואג שלא יחסר לחברה כלום בזמן הבילוי וזה אומר- בירות קרות, שתייה קלה, פיצוחים וגם כמה פירות לקינוח והכול בתוך צידנית מרופדת בקרח".

אביעד מטרסו, בן השכבה שבה למד גל, מספר על אהבתו הגדולה של גל קובי לספורט בכלל ולכדורגל בפרט. "הוא היה אוהד מושבע של קבוצת בית"ר ירושלים" סיפר אביעד בראש מורכן והוסיף: "האהבה שלו לענף הכדורגל הובילה אותו לעבור קורס של שופטי כדורגל צעירים ובשנים האחרונות הוא גם שימש כשופט כדורגל בליגות הנוער בארץ".

טל אסייג, שלמד עם גל עוד בביה"ס היסודי, מספר בכאב כי הוא איבד את אחד החברים האהובים והמוערכים שהוא הכיר או יכיר בהמשך חייו. "בכל מסגרת...כיתה, בית ספר, בית, שכונה, עיר או מדינה שהיית מסתובב בה ושואל על גל גבריאל קובי, לא היה מצב שהיית שומע מילה רעה אחת על הבן אדם הזה" אומר טל אסייג בכאב גדול וממשיך: "אני אומר את הדברים האלה כדי שתבין דבר חשוב, כול הדברים הטובים שנאמרים פה על גל קובי, לא נאמרים רק בגלל שהוא כבר איננו. הם נאמרים כי כזה היה הבחור הנהדר הזה ורק בגלל זה הכאב של כולנו הוא כל-כך גדול".

ספיר כהן ורוויטל שבטייב, שתי צעירות יפות שהן החלק הנשי של הקבוצה האוהבת והמגובשת שאליה השתייך גל קוב ז"ל, התחילו לבכות כמעט בכל פעם שעלה שמו של גל בחלל הסלון בביתה של משפחת קובי. כשהן התחילו בעצמן לדבר ולספר על קובי, ים הדמעות לא הפסיק לרגע אצל שתיהן. ספיר כהן: "הייתי בדרך למסיבה כשהודיעו לי שגל נהרג. עיניי חשכו ותחושת של אובדן בלתי נתפס מילאה כל חלק בגוף שלי. החיים באותו הרגע נעצרו בשבילי. גבריאל היה אדם בדיוק כמו המלאך שהוא קרוי על שמו".

רוויטל שבטייב שהכירה את גל רק בשנים האחרונות של התיכון, הבינה כבר אז שמדובר באדם שחושב קודם כול על טובת כלל החברים ורק אחר כך חושב על טובתו שלו. "מדובר באבידה גדולה שעד היום כולנו מתקשים לעקל אותה. אני לא יודעת איך אנחנו נוכל להתמודד עם ערב יום הזיכרון והצפירה כשהחבר הכי טוב שלנו הוא חלק מהעניין הזה. בכל הטקסים של ערב יום הזיכרון שהלכתי אליהם, הייתי עצובה אבל, אף פעם זה לא נגע לי אישית. הפעם הזאת אני מרגישה את הלב והגוף שלי רועדים רק מהמחשבה שהיום הזה עומד להגיע" אמרה רוויטל בעצב.

מדינת ישראל היא מדינה שבה האביב קצר עבור רבים מבניה הצעירים, כמילות השיר 'קצר פה כל כך האביב' שכתב הסופר דויד גרוסמן על בנו הצעיר אורי גרוסמן, שנפל במלחמת לבנון השנייה. ואכן, עבור סמ"ר גבריאל גל קובי ז"ל וגם עבור בני משפחתו וחבריו הקרובים, הקיץ וגם הסתיו של שנת 2013, היו קצרים מתמיד... יהי זכרו ברוך